היא ישבה בפינה למעלה, בשמלה ארוכה ועם פאה. ניכר היה שקשה לה לשבת באולם הזה, שהיא נאבקת בעצמה להישאר בכיסא. לכיסויי ראש, כיפות וציציות אני כבר רגילה. כמעט בכל הקרנה יש להם ייצוג נכבד. אבל לבוש חרדי לא ראיתי עדיין באף אחת מ-52 ההקרנות של ארון הקודש עד כה. למרות הקושי, היא נותרה במקומה כל דברי הפתיחה שלי, לאורך כל ההקרנה ועד תום השיחה שאחרי.
מאוחר יותר, אגלה מצד שלישי את הסיפור שלה. אחד מילדיה יצא/ה מהארון, והרב החרדי איתו התייעצה, אמר לה לשבת עליו/ה שבעה.
בדרך לא דרך היא התגלגלה להקרנה בדימונה, כנראה שיקרה לבעלה, לא אמרה לאיש לאן היא הולכת.
בשבילה עשיתי את הסדרה הזו. לכבודה.
בכל הקרנה יש אדם אחד לפחות שהיה שווה לי לנסוע חצי מדינה עבורו. אני זוכרת את כולם.
ביפו היה צעיר דתי מלווה בהוריו. הם ישבו בשורה הראשונה ולא החליפו איתי מילה. חשבתי שבטח לא קל להם. וכמה נהדר שהם באו איתו.
בירוחם היה צעיר להט"ב שדיבר בכאב על הדת שעזב, היה לו קשה לראות את הדלת המסתובבת שלו, לבחור מחדש בנתיב בו בחר. הזדהיתי איתו.
בירושלים הן היו זוג צעיר. אחת דתיה, אחת חילונית. הן מעולם לא ראו את עצמן על המסך, והזוגיות, המשפחה והחיים של אליק ואדם האירו להן דרך.
בגבעת שמואל זה היה הנער בן ה-14 שישב עם אימו ואחיו בקהל, וביקש לשאול את עמרי האם הוא חושב שלדור שלהם קל יותר. "יש לי זוג אבות ואמא", הוא הסביר ל-200 הצופים שישבו באולם איתו, "וממה שהם סיפרו לי נשמע שלהם היה קשה יותר".
בשערי תקווה זו היתה הנערה בת ה-17, תלמידת אולפנה שיצאה מהארון. הדלת המסתובבת שלי, שהוכיחה לי שיש תקווה לאחריתנו.
ואולי כנגד הצופה החרדית מההקרנה האחרונה עד כה, יותר מכולם, אני נזכרת היום בטרום בכורה הראשונה של הסדרה בתל אביב.
מכל ההמונים שניגשו אליי, היה הצעיר אחד שנשאר באולם והתעקש ללוות אותי החוצה. "אני חילוני מבטן ומלידה, אבל הרגשתי הזדהות עם כל רגע בסדרה. את יודעת למה?" הוא שאל, ואני ביהירות חשבתי שאני כבר יודעת את התשובה. "כי בפעם הראשונה שהייתי עם גבר, בכיתי וביקשתי סליחה מאלוהים" הוא ענה. והנה חודשים אחרי, המילים שלו עוד הולכות איתי.
הוא הרגיש שהוא צריך לבקש סליחה מאלוהים על הדבר הכי בסיסי בקיום שלו. על המיניות שלו, על עצם הזכות לממש אותה.
***
ההקרנות האלו גובות מחיר. המחיר הנפשי של לעמוד שוב ושוב מול קהל שלא כולו בהכרח אוהד. לעמוד מול כוחות גדולים שמנסים לעיתים למנוע מההקרנות מלהתקיים, לעמוד חשופה וכנה מול השאלות ולספר את עצמי ואת הקהילה שלי...
זה מחיר לא קטן.
אבל כל עוד יש אישה אחת בפאה שהרב שלה שלח אותה לשבת שבעה על הילד שלה, שמוכנה לבוא לצפות ולשוחח איתי, אני אמשיך לנסוע, לכל מקום אליו יזמינו אותי.
***
מורן נקר, יוצרת סדרת הרשת "ארון הקודש" על להט"בים דתיים
20.11.2022